לפני ימים אחדים העיר אותי הטלפון הנייד בשעת בוקר מוקדמת.
על הקו הייתה יפה.
יפה ואבי מבקרים במרפאה באופן שגרתי, עם אדם, כלב הפינצ'ר שלהם.
אדם, שמלווה אותם בשנים האחרונות וזוכה לטיפול כאחד מבני הבית, ננשך קשות על ידי כלב גדול, והם מבקשים את עזרתי הדחופה.
אחרי זמן קצר נפגשנו במרפאה, וכבר במבט ראשון הבנתי את חומרת המצב. הכלב לא הזיז כלל את שתי הרגליים האחוריות, ושתי הקדמיות היו מתוחות בחוזקה לפנים. צילום רנטגן אישר את החשש כי מעוצמת הנשיכה נשבר עמוד השדרה של אדם. השבר היה בין חוליות T11 ל-T12, מקום שבו יש מידה רבה יחסית של תנועה והוא ידוע כמועד לפורענות.
לצערי לא היו בפי בשורות טובות ליפה ואבי. השבר היה מוחלט ולא נראה שיש סיכוי כלשהו להחלמה.
בלב כבד ניסיתי להסביר את המשמעות של טיפול בכלב עם שבר בעמוד השדרה -השיתוק של הרגליים האחוריות, אובדן השליטה בצרכים והטיפול הסיעודי הקשה.
באוויר עמד ריח של המתת חסד מתקרבת.
כל הזמן הזה אדם הסתכל על כולנו, כאילו חלקו הקדמי לא קשור לכל הדרמה המתחוללת בחלקו האחורי.
יפה יצאה מן המרפאה בכדי לעכל את כל המידע הקשה שהנחתי עליה, ואבי נשאר ליד אדם והחזיק אותו בזמן שאני ניקיתי את הפצעים.
בחלל המרפאה השתררה שתיקה כבדה.
"אני מוכרח לספר לך מדוע הקשר שלי עם כלבים כל כך עמוק", שבר פתאום אבי את הדממה. הסיפור שגולל, הצליח לחדור את כל מעטפות ההגנה שעוטה עליו רופא בקשר עם מטופליו.
" נולדתי עם קום המדינה, והמקרה קרה בשנת 1953, כשהייתי בן 5.
בכפר שלנו היו לי שני חברים קרובים במיוחד, בנימין וחנוך.
מדי יום יצאתי מהבית, כמעט מייד פגשתי את חנוך ובנימין ויחד הלכנו בדרך העפר המובילה אל הגן.
לחנוך היה כלב שקראו לו בוני, והכלב הזה ליווה אותנו יום יום עד שער הגן.
שלשתינו אהבנו את בוני ונהגנו לשחק איתו גם אחר הצהריים.
בוקר אחד, כאשר הלכנו יחד לגן, ניגש אלי בוני, ובלי כל אזהרה מוקדמת, נשך אותי ברגל. היינו מופתעים, הרי זה בוני שלנו!?
חנוך ניגש אליו בכעס,אך לפני שהספיק להגיב, ובוני נשך גם אותו, ומיד אחר כך גם את בנימין.
את בוני לא ראינו יותר מאז.
ההורים לקחו אותי אל רופא הכפר וזה אמר שבמקרה כזה יש לתת חיסוני כלבת.
בימים ההם, חיסון כנגד כלבת היה מפחיד ביותר. אני זוכר מזרק ענקי מלא בחומר, שהוזרק ישר לבטן. ממש לא תענוג. לא רציתי ללכת, אבל ההורים שלי לא ויתרו לי, וביחד נסענו בעגלה רתומה לסוס, עד בית החולים הקרוב, לקבל את הזריקות. גם בנימין והוריו עשו שוב ושוב את אותה הדרך, לבית החולים.
לעומתם, ההורים של חנוך היו, איך לומר, קצת אחרים. הם חשבו שלהתגלגל עד בית החולים, להפסיד יום עבודה, וכל זה בגלל איזו נשיכה קטנה ברגל, זה קצת מוגזם, ואולי חנוך פשוט פחד מאוד וההורים שלו לא היו מספיק חזקים בכדי להכריח אותו לקבל את הזריקות? לך תדע…
אני לא זוכר כמה זמן עבר בדיוק, אחרי הכל הייתי רק בן חמש, אבל התמונה הבאה צרובה בזיכרוני, כאילו ראיתי אותה אתמול.
יצאתי אל החצר אחר הצהריים ומולי עמד חנוך, חברי הטוב מהגן. רוק ניגר מפיו וקצף נוצר מסביב לפה בגלל ההתנשפות הכבדה. הוא רץ מעורפל ללא מטרה, כמו משוגע, בשבילי הכפר.
חנוך מת מכלבת תוך זמן קצר, ואנחנו ניצלנו ממוות נורא."
בעיניים פעורות לרווחה, הקשבתי עד סוף הסיפור ונשמתי כמעט פרחה.
מראה הילד הרץ בשבילי הכפר, חסר אונים כל כך, בודד כל כך, אל עבר המוות הבלתי נמנע חדר אל לבי כמו חץ.
בינתיים סיימתי לטפל בפצעים של אדם, וגם יפה חזרה והקשיבה לסוף הסיפור של אבי.
יפה ואבי ערכו ביניהם התייעצות קצרה והודיעו לי: "אם צריך לרוקן שתן, נרוקן שתן, אם צריך להחליף חיתולים, נעשה זאת. אם צריך לבנות כסא גלגלים, נעשה גם את זה".
"החלטנו שאנחנו רוצים לעשות כל מה שאפשר כל עוד אדם מרגיש טוב…"
נשמתי לרווחה והתחלתי להסביר להם על החיים במחיצתו של כלב משותק.
בדרך הביתה חשבתי לעצמי:
מדוע בחר אבי לספר לי את הסיפור המדהים הזה דווקא עכשיו, וכיצד גרם לו האירוע הזה להיקשר כל כך לכלבים, למשך כל חייו?
איזה מן עולם זה, שבו הורים לילד פועלים כפי שפעלו, ובעלי כלב בוחרים לתת לו טיפול סיעודי מורכב כל כך?
ואיזו משמעות מקבלת עבודתו של הווטרינר העירוני בהצלת חיים של ממש?
מה ניתן ללמוד על המדינה הצעירה, בת החמש בעצמה, לאור מקרה שכזה?
וגם, האם סיפור כזה באמת באמת לא יכול היה להתרחש היום?
