" דוקטור צחי, תראה איך אנשים מזניחים כלבים. זה ממש פשע. את הכלבה הזאת מצאתי מתרוצצת ברחובות. היא הייתה מלאת קוצים, קשרים, מלוכלכת; ממש מוזנחת".
כך פנה אלי מר יעקובי כשנכנס למרפאתי לפני שנים אחדות, ושם על שולחן הטיפולים כלבת פודל ננסי אפורה, שנראתה גזעית, מסופרת יפה, נקייה ורחוצה.
כשראה את מבטי המשתאה הוסיף "כן, כן, לקחתי אותה מייד למספרת כלבים, שם רחצו וסיפרו אותה ותראה כמה היא יפה. איך יכלו לזרוק לרחוב כלבה כזאת?!
בבדיקה הכללית שערכתי לפודלית החביבה מצאתי כלבה ערנית, שמחה וללא כל סימני מחלה, אך דבר אחד היה מאוד יוצא דופן: סביב האף והלסת התחתונה שנחשפו לאחר התספורת, התגלתה צלקת שחורה ודקה, בעיגול מדויק. תהיתי. משהוא צף ועלה בזיכרוני. היססתי מעט ואמרתי: "אני מצטער אדוני, אך למיטב ידיעתי לכלבה הזאת יש בעלים שאוהבים אותה מאוד, והיא בכלל לא כלבה עזובה". מר יעקובי היה מאוד מופתע, אבל אני התעקשתי: "נדמה לי שיש לה בעלים ואולי הם מחפשים אותה ברגע זה". " אתה רוצה כלב לעצמך, אבל בודאי אינך רוצה לחשוב שיש אי שם משפחה עם ילדים שכרגע מחפשים את כלבתם האהובה וחרדים לגורלה?!" נראה היה לי שהדברים שאמרתי נפלו על אוזן קשבת, אך טעיתי.
בתוך כמה שניות, לקח מר יעקובי את הכלבה על הידיים, חיבק אותה בחוזקה, הלך כמה צעדים לאחור, הסתובב ותוך רגע נוסף יצא מדלת המרפאה אל הרחוב ונעלם.
משפחת וזאנה היא משפחה חמה, אשר יחד עם עוד כלבה וחתול, החזיקו בביתם את "פיפי".
פיפי ,כלבת פודל ננסי אפורה נחמדה וגאה, גדלה בביתם ונהגה לבקר במרפאתי לשם טיפולי שגרה וחיסונים. יום שישי אחד, סמוך לשעת סגירת המרפאה, בא חנן עם פיפי על הידיים. חנן, האח הבוגר למשפחת וזאנה, היה הממונה במשפחה על הטיפולים בבעלי החיים. חנן אמר במבטא צרפתי: "דר' צורי, משהוא לא בסדר עם פיפי, כמה ימים שהיא כבר לא אוכלת ורק שותה מעט, ונדמה לי שקשה לה לפתוח את הפה". בני משפחתו של חנן הם דוברי צרפתית. חנן הניח את פיפי בזהירות על השולחן, ואני התחלתי בבדיקה. כחלק שגרתי מכל בדיקה, פותח הוטרינר את הפה של הכלב הנבדק ומשתדל לא לחטוף נשיכה. להפתעתי, יכולתי לפתוח את הפה של פיפי רק מעט, וכשעזבתי אותו, נסגר הפה בעוצמה. זה הוא ממצא מאוד לא שגרתי ולכן עצרתי לחשוב. העברתי בראש אפשרויות שונות ומשונות ובניהן אפילו את מחלת הכלבת. לבשתי כפפות גומי, והמשכתי בבדיקה. כשסיימתי את כל הבדיקה, חזרתי שוב אל הפה. שוב ושוב, לא ניתן היה לפתוח את הפה ובכל פעם שעזבתי אותו, נסגר הפה כמו קפיץ. בשלב זה הבחנתי בכמות קטנה של מוגלה שנזלה מסביב לפה והחלטתי להמשיך את הבדיקה רק לאחר שאטשטש את פיפי בזריקה.
בזמן שהכלבה הייתה מטושטשת, ניתן היה לבדוק אותה באופן יסודי יותר ומבלי לגרום לה כאבים. חזרתי לבדוק את הפה, ואז נתגלתה הבעיה…
גומייה משרדית, כן, כן, רגילה וצהובה, הייתה מהודקת סביב האף והלסת התחתונה. כנראה שהגומייה הונחה שם כבר לפני כמה ימים ובגלל הלחץ הקבוע שהפעילה על אותו מקום הצליחה לחדור לאט לאט את העור והרקמות שמתחתיו ועכשיו היא מוחזקת על עצמותיה של פיפי. הכל התכסה בשיער ורק נזילה מעטה של מוגלה נראתה בצד התחתון של הלסת.
כמה סבל בודאי נגרם לפיפי ובכל זאת, היא המשיכה לרוץ ולשחק עם בעליה – זו נאמנות של כלב. הטיפול היה קל – הגומייה נגזרה ונשלפה, והפצע העגול שנוצר עבר גילוח וחיטוי יסודי. עם הזמן השיער צמח ולא נשאר כל סימן חיצוני. פיפי חזרה להיות שמחה וגאה כתמיד.
כמובן שלא הסכמתי לקבל כל תירוץ וערכתי תחקיר יסודי למשפחה במטרה לגלות מי שם את הגומייה, שהרי מדובר בהתעללות שאינה אופיינית למשפחת וזאנה כלל וכלל. בסופו של דבר הסתבר כי הבת הקטנה של המשפחה היא זו ששמה את הגומייה, מבלי שהבינה את משמעות המעשה. חנן הבטיח לי כי מהיום והלאה ישמרו על פיפי מכל משמר, גם מפני אחותו הצעירה והשובבה.
כאשר הגיע מר יעקובי עם כלבת הפודל "הנטושה", ולה סימן צלקת כל כך מוזר סביב האף והלסת התחתונה, מייד נזכרתי בסיפורה של פיפי. רצתי אחריו אל הרחוב אבל כבר לא ראיתי לאן נעלם. חזרתי אל המרפאה ואמרתי למיכל הסייעת: "חייבים להתקשר לבעלים, למשפחת… למשפחת…" לא זכרתי בשום אופן את שמם. תמיד הייתי חלש בשמות משפחה, אבל הפעם זה היה קריטי. מיכל ואני עשינו כל תרגיל מחשבתי אפשרי וללא הועיל, אבל מה שזכרתי היה כי בזמן הטיפול בפצע הגומייה, התלכלך התיק הרפואי של הכלבה בטיפת דם בפינה הימנית העליונה.
מייד התחלנו, מיכל ואני, במבצע חיפושים בין אלפי התיקים וכמובן שבאות "וו" מצאנו את התיק של משפחת וזאנה עם טיפת הדם בפינה הימנית העליונה, ובו סיפורה של פיפי והגומייה.
בשיחת טלפון אל משפחת וזאנה, התברר לנו כי פיפי נעלמה מהבית לפני שלושה ימים, ומאז כל המשפחה מחפשת אחריה בקדחתנות. לא היה גבול לשמחתם כששמעו כי פיפי ביקרה במרפאתי. אך השמחה הייתה מוקדמת מדי, היה עוד צורך להתגבר על מכשול השכנוע של מר יעקובי. כזכור לכם משפחת וזאנה הם דוברי צרפתית ולכן פיפי מגיבה לפקודות רק בשפה זו. בעזרת הנימוק הזה הצלחתי לשכנע את מר יעקובי בטלפון לוותר ולנסות להפגיש בין פיפי ומשפחת וזאנה, כדי שיוכל להתרשם בעצמו שהם הבעלים שלה.
נקבע מועד, פיפי ומר יעקובי ישבו וחיכו במרפאתי. האוירה הייתה מתוחה ברגע שנכנסו בני משפחת וזאנה, הפעם בהרכב מלא, ואמרו כמה מילים בצרפתית קפצה פיפי מידיו של מר יעקובי ורצה בשמחה, עד טירוף ממש, לידיהם. אין לי מושג מה הם אמרו לה או מה היא אמרה להם כי הם דיברו בצרפתית, אך היה ברור לכל כי זאת הכלבה שלהם.
סוף טוב הכל טוב, פיפי חזרה למשפחתה. מר יעקובי מצא לעצמו כלבה אחרת יפה וטובה לא פחות, ומגדל אותה מאז במסירות ובאהבה.
אחרי שיצאו כולם מן המרפאה חשבתי לעצמי – כמה מזל שיחק כאן לטובתה של פיפי:
שנמצאה על ידי מר יעקובי;
שעברה תספורת שחשפה את הצלקת;
שפצע הגומייה הפך לסימן ההיכר הייחודי שלה;
שטיפת הדם ניתזה על התיק הרפואי שלה;
וכמובן רצונו הטוב של מר יעקובי, שיכול היה להיעלם ולא לחזור יותר, אך לא עשה זאת.
ממש מזל של כלב.
