" זהו צחי, אני כבר לא מאמינה שהטיפולים יצליחו ואני מבקשת שתגאל את תותי ואותי מהייסורים שלנו, אני מבקשת שתרדים את תותי."
במילים אלה פתחה יעל את ביקורה במרפאתי ביום ראשון אחרי הצהרים לפני זמן מה.
הכל התחיל לפני שמונה חודשים. יעל נכנסה למרפאתי כשמאחוריה קופצת תותי, כלבת קוקר ספניאל חומה ועדינה.
"אני רוצה לדעת כמה יעלה לי ניתוח להוצאה של מיתרי הקול?" שאלה, וניכר היה כי היא מתייסרת עם כל מילה שיוצאת מפיה.
הסברתי ליעל כי ניתוח כזה כבר אינו חוקי בישראל, וכי ממילא יש הטוענים כי הקול חוזר אחרי זמן מה, ושאלתי בעצם מה העניין?
" מצאתי את הכלבה לפני שנתיים אחרי שזרקו אותה בקיבוץ שלי, ומאז אני מגדלת אותה. עם הזמן היא נקשרה אלי כל כך עד שהיא לא נותנת לי לצאת מהבית אפילו לרגע. כמו שאני יוצאת מהבית מתחילות יללות וצרחות, שומעים את זה בכל הקיבוץ, וזה מפריע לשכנים. היא יכולה לילל גם שש או שמונה שעות בלי להתעייף, עד שאני חוזרת מהעבודה. השכנים משתגעים, וגם אני כבר עייפה מכל זה ולא יכולה יותר. זה או היא, או אני. אני פשוט משתגעת מכל העניין, אתה חייב לעזור לנו."
כל הסימנים הראו שמדובר בחרדת נטישה חמורה אך האמת היא שמעולם לא נתקלתי בהתנהגות כל כך חריגה המשפיעה על הבעלים באופן כל כך עמוק. ביקשתי מיעל לחכות יום יומיים, כדי שתהייה לי האפשרות להתייעץ עם כמה מחברי הווטרינרים.
דר' ריצ'רד גולדשטיין למד יחד איתי בבית הספר לרפואה וטרינרית בישראל, כאשר אני פניתי לעבודה במרפאה פרטית, פנה הוא להתמחות בארה"ב ברפואה פנימית של חיות מחמד. היום הוא מומחה בעל שם עולמי, ולשמחתי הוא תמיד מוכן לעזור במצבים קשים. סיפרתי לו את סיפורה של תותי וביחד החלטנו לפנות לעזרתה של דר' נועה הראל. ריצ'רד גם שלח אלי מאמר מעניין הסוקר טיפולים שונים לחרדת נטישה בכלבים.
נועה הראל, אף היא וטרינרית שלמדה בישראל ומתמחה בעיקר בבעיות התנהגות של בעלי חיים. מרפאתה נמצאת בתל אביב, אך למרות המרחק, הסכימה יעל לנסוע לשם ולהתחיל בטיפול.
חרדת נטישה היא הפרעה התנהגותית – נפשית בכלבים, אשר בד"כ ניתן להתגבר עליה בעזרת טיפולים התנהגותיים שונים ובסיוע תרופות המשמשות גם ברפואה הפסיכיאטרית בבני אדם. אחד התרגילים שנתבקשה יעל לעשות עם תותי היה לדמות כאילו יציאה מן הבית. כלומר, היא נתבקשה לקום מן הכיסא, לבצע את כל הפעולות הרגילות שלפני יציאה מהבית כמו לנעול נעליים לקחת מפתחות ותיק, לגשת אל הדלת, אבל אז לחזור מבלי לצאת, להחזיר את התיק והמפתחות ולחזור ולשבת. מטרת התרגיל היא להרגיל את תותי כי לא בכל פעם שרצף הפעולות הזה מתבצע, היא נשארת לבד זמן רב וכך להפחית את החרדה שלה.
תותי התחילה גם לקבל תרופות מסוגים שונים ובמינונים משתנים מעת לעת אבל… שום דבר לא עזר. לאחר שמונה חודשים של ניסיונות, תותי לא השתפרה כלל. הצרחות היו עד לב השמיים והיא רעדה בכל הגוף בכל פעם שיעל יצאה מהבית, ושמחה לקראתה ללא גבול כמו אחרי פרידה ממושכת, גם לאחר שיעל יצאה לזרוק את הזבל.
" זהו צחי, אני כבר לא מאמינה שהטיפולים יצליחו ואני מבקשת שתגאל את תותי ואותי מהייסורים שלנו, אני מבקשת שתרדים את תותי."
להרדים, היא מילה יותר עדינה, שמשתמשים בה לעיתים בעלי חיות המחמד ווטרינרים כדי להימנע משימוש במילה הנוראה להמית.
לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שכל עיצה חכמה שעלתה בדעתי כבר נתתי, ועמדתי מולה חסר אונים.
ואז צץ במוחי רעיון ואמרתי לה " תשמעי, תשאירי אצלי את הכלבה למשך כמה ימים, ואני אנסה לראות מקרוב מה קורה לה כשאת אינך. תחזרי לקחת אותה ביום שלישי." תותי הוכנסה לכלוב טיסה ויעל, שהייתה די המומה מההצעה שלי הלכה הביתה.
אני כבר לא וטרינר צעיר כל כך, וכבר בשנותי הראשונות במרפאה למדתי כי יש סכנה בסוג כזה של פתרונות. שהרי אם בכל פעם שמובא אלי כלב עזוב לטיפול, אני גם אקח אותו לביתי, מהר מאוד אני ומשפחתי לא נוכל לעמוד בכך, וגם לכלבים זה לא פתרון טוב. אבל בפעם הזאת ,חשבתי לי אני, יכול להשיג שתי מטרות: האחת, אוכל לראות מקרוב מה קורה לתותי ואולי זה יוביל אותי אל הפתרון. והשניה, אולי כשיעל תהיה בלי תותי לכמה ימים, היא תתגעגע ותחליט שלא להמית אותה.
להפתעתי הרבה, בכל שלושת הימים שתותי הייתה במרפאתי, לא שמעתי אפילו יללה אחת. לאט לאט התחלתי להבין שחרדת הנטישה של תותי אינה עניין שתלוי רק בה, אלא ביחסי הגומלין שלה עם יעל. בדרך כל שהיא, במשך השנים, נוצרה בין יעל לתותי מערכת יחסים שעודדה את תותי להיות תלויה ביעל באופן מוחלט כל כך. אך בנוכחות אנשים אחרים היא בסדר. בערב, כשיצאתי מן המרפאה והשארתי את תותי לבדה, עמדתי דקות ארוכות מאחורי הדלת והקשבתי. אך תותי הייתה שקטה. ביום הראשון היא רק עמדה בכלוב, אך בהדרגה נרגעה וביום האחרון, היא התכרבלה בתוכו, אכלה יפה, ואפילו שמחה לחזור אל הכלוב לאחר הטיול בחוץ.
יום שלישי הגיע. חיכיתי בקוצר רוח לפגוש את יעל כדי לבשר לה על הממצאים שלי, אך הסתבר שטעיתי.
" אני לא מחזירה אותה אלי הביתה בשום אופן, אפילו לא ליום יומיים עד שתמצא בית חדש, עברתי כבר את משבר הפרידה ממנה ואני לא יכולה לעבור את כל זה שוב." כך אמרה לי יעל והחיוך שלי נעלם. במשך אותו אחר צהרים טלפנתי לשלושים מקומות שונים: מגדלים, חנויות, פנסיונים, פינות חי וסתם חברים, בניסיון למצוא לתותי בית. כמה מהם אפילו היו אופטימיים ונראה היה שניתן יהיה למצוא לתותי בית חדש.
השעה נעשתה מאוחרת. ידעתי שלא אהיה במרפאה למשך יומיים רצופים ושבמרפאה תותי לא תוכל להישאר, ואילו יעל התעקשה שלא לקחת את תותי הביתה אפילו לא ליום אחד.
ככל שהשעה נעשתה מאוחרת יותר בערב, לחצה עלי יעל חזק יותר להמית את תותי. הרגשתי שסירובי להמיתה מקשה מאוד על יעל ושהיא באמת מתמודדת עם משבר אישי לא פשוט, שהרי היא אוהבת את תותי בלי גבול, ובכל זאת אינה יכולה להמשיך כך כי תותי פשוט ממררת את חייה.
לבסוף כעסה יעל ואמרה " אתה וטרינר טוב, אבל באנשים אתה לא מבין שום דבר, אם היית באמת מבין אותי ואת המצוקה שלי היית מסכים להמית אותה. אם אתה לא תעשה את זה, אני אמית אותה אצל וטרינר אחר". ויצאה מן המרפאה.
ישבתי לבדי במרפאה, השעה הייתה כבר מאוחרת ובחוץ היה חושך, ישבתי מול השולחן, הנחתי את הראש בין שתי הידיים והייתי מאוד עצוב. הייתי עצוב על כך שלא הצלחנו בטיפולים זמן כה רב, על כך שיעל נמצאת במצוקה שכזאת, ובעיקר על תותי שבשל מחלתה אולי תסיים את חייה.
במשך יומיים לא סיפרתי לאיש דבר, אבל תותי לא יצאה לי מהראש. ואז, ביום שישי כשהקשבתי להודעות במשיבון, שמעתי את ההודעה הבאה: " שלום, מדברת יעל, אחרי הכל לא המתנו אותה, הכלבה נמצאת בפנסיון של צחי חזן שהסכים לקחת אותה ולמצוא לה בית, תודה על הכל ולהתראות."
לשמחתי לא היה גבול.
הרגשתי שההתעקשות שלי אולי בכל זאת בסוף תציל את תותי. שמחתי גם כי הוטרינר שאיליו פנתה יעל לא פעל בשרירות לב והתעקש אף הוא שלא להמית את תותי, ובעיקר כי תותי חיה! יש!
סוף הסיפור הוא בכך שתותי בילתה בפנסיון של צחי חזן למשך שלושה ימים ומצאה משפחה מאמצת. כמובן שביקשתי שיתקשרו אלי בעוד כמה שבועות ויספרו לי על קליטתה של תותי בביתה החדש.
